אז מי את, מסוכרת?

להגיד שהסוכרת נפלה עלי כרעם ביום בהיר יהיה שקר. במשך תקופה ארוכה חייתי בהדוניזם קולינרי של פחמימות ואפייה וכשאימצתי בנוסף את תחביב צילום האוכל בכלל היה לי תירוץ מושלם להתפרע עם חומרי גלם מופלאים ומושחתים ובעיקר עתירי סוכרים.
גם ידעתי שאני חולה. הרגשתי רע במשך מספר שבועות, בתחילה חשבתי שהכל בסדר והעובדה שאני גומאת ליטרים של מים ביום נראתה לי הגיונית לאור העובדה שזה חודש יולי והקיץ בעיצומו. טשטושי הראייה גרמו לי קצת לחשוד והייתי עייפה ונטולת אנרגיות אבל מצד שני אני אמא לשניים, הקטן עוד מטרטר אותי בלילות שמסתיימים עבורו בארבע וחצי בבוקר. נההה. הכל בסדר בטח, זו תקופה כזו וזה יעבור.
הכתובת הייתה על הקיר כמו גראפיטי מכוער על חומת טירה עתיקה באירופה, בולטת ונוכחת כל הזמן וכשסוף כל סוף אזרתי את האומץ לעשות את הבדיקות והרופא התקשר אלי, כולו מודאג לשלומי מאחר ותוצאות הבדיקות הראו שלא רק שגברת סוכרת סוג 2 הגיעה לבקר, היא עשתה כניסה דרמטית של רעשים וצלצולים של הרעלת גלוקוז חמורה כך שכמעט ואושפזתי, לא הייתי מופתעת.
ומילא הייתה זו מחלה נדירה ואקזוטית, כזו שתהפוך אותי לפתית שלג ייחודי בנוף המחלות של העולם המערבי אבל לא, כמו אבי לפני וסבתי לפניו החלטתי ללכת על אחת המחלות הנפוצות ביותר, מחלה מטבולית שקשורה בישירות חסרת טאקט וללא כל גינוני נימוסין לאורח חיים והרגלי אכילה.
ואני כל כך אוהבת אוכל טוב.
בשורה כזו, שמעכשיו חיי משתנים ואני הולכת להשתעבד לזריקת אינסולין ועוד תרופות ולמדוד את רמת הסוכר שלי שמונה עשרה פעמים ביום (טוב נו, רק ארבע חמש פעמים. בקטנה) ולוותר על תענוג חיי שהוא אוכל ואפיית תופינים ומיני מתיקה הייתה לי קשה מאוד לקבלה. ביומיים הראשונים עברתי את כל שלבי קבלת המצב על פי הפסיכולוגיה לרבות רחמים עצמיים מצד אחד ואשמה נוראית מצד שני כי הרי ידעתי, ידעתי ונתתי לעגלה הזו להדרדר במדרון המאוד תלול וחלקלק. אז איך ממשיכים מכאן, צדוק?
בצורה הקלישאתית-ניואייג’ית-רוחנית-עילאית ביותר, יצאתי למסע. מסע לבריאות של עצמי לאחר שנים של הזנחה וכניעה לדיכאון בו חליתי בעקבות טראומה שאספר עליה יום אחד כאן. מסע לגילוי עצמי ויכולתיי, מסע לאתגור היצירתיות שלי והנסיון לשמור על מה שאני אוהבת אך במסגרת של מה שמותר לי.
זה לא בלוג שמספק ייעוץ תזונתי מאחר ואין לי כל השכלה פורמלית בתחום התזונה וקטונתי מלהתיימר ולהיות גורו או מטפלת. כאן בחלקת האל הקטנה שלי אני בסך הכל מתעדת את המסע הפרטי שלי עם מחלת הסוכרת סוג 2 בה לקיתי, את המסע לחיים לצד המחלה כי תרופה הרי אין לה. אחלוק מתכונים מופלאים ודלי פחמימה ואנסה להתמודד עם הרגעים הטובים יותר והטובים פחות בדרך היחידה שאני מכירה: בעזרת הומור.
אז אני ליהי, נשואה ואמא לשניים מעיר מנומנמת באזור השרון, מסוכרת טרייה. נעים להכיר ותודה שהגעתם איתי עד לכאן, מקווה שתמצאו בבלוג זה עניין וגם רעיונות למאפים וקינוחים דלי פחמימה שישנו את דעתכם על מחלת הסוכרת.